לו הייתי רוטשילד, חשבתי לא פעם, או סתם קצת פחות פרפקציוניסטית ומודעת לעצמי ועם קצת יותר תעוזה, חוצפה ויצר הרפתקנות כנראה שכבר הייתי פותחת וסוגרת שתיים-שלוש מסעדות, קונדיטוריה וקייטרינג אחד...
* * *
הרשו לי לרגע לחרוג מגינוניי הפולניים ולנפנף בגאווה בקלף הבעלבוסטע: אני יודעת לבשל, אני יודעת לאפות. מתכונים מורכבים ומסובכים אינם מפחידים אותי, ובד"כ אני מצליחה להנפיק תחת סינורי מנות שזוכות בשלל מחמאות ומצמוצי תאווה גרגרניים.
ועדיין – העובדה שהיודל, שיחיה, טוען בתוקף שהקובה דלעת שאני עושה טוב יותר מאשר גרסאות מתחרות של דודותיו העיראקיות לא גרמה לי, מעולם, להרהר בפתיחתה של מסעדת פועלים אפופת פתיליות. גם המתכון המנצח שמצאתי לפאי שוקולד, אותו אחד שגורם לחבר יקר שלנו לייצר תגובות פאבלוביות ולשאת את שמי לשווא, לא הביא אותי ולו לידי בדל מחשבה על פתיחת פטיסרי פריזאי ברחובותיה העזובים (קולינרית, קולינרית..) של חיפה. למען האמת, הפעם היחידה שבה הייתי קרובה להפקת אירוע בסטנדרטים מקצועיים כלשהם היתה יום הולדת 30 של היודל, ובעודי מזליפה קרם פטיסייר לתוך גלילות וופל בחרדת קודש הבנתי שאהבתי העצומה לקולינריה, על ענפיה, לא מספיקה. גם לא עובדת היותי בעלבוסטע מנצחת, שמתקתקת ארוחות מרובות מנות ומשתתפים בקונספטים משתנים.
למרבה הצער, נדמה שהבעלים של הקרולה קצת יותר הרפתקנים ממני וחשבו שכמה מחמאות על ארוחה טובה הן מספיקות כדי לפתוח מסעדה. התוצאה אגב, לא רעה, אלא פשוט מאכזבת.
האמת היא שאני לא כ"כ פיירית. יכול להיות שלקרולה לא היה סיכוי מלכתחילה אצלי: אני הייתי ביום רע במיוחד, מסוג הימים שאולי בכלל לא כדאי לצאת מהמיטה – בעיצומו של שבוע 37, כל כולי פקעת, חסרת מנוחה. בשתיים עשרה וחצי, אחרי שיחת טלפון מורטת עצבים עם לקוחה, קפצתי בשתי ידיים על ההצעה של היודל לחתוך קצת יותר מוקדם מהעבודה, לתפוס כמה שעות של ביחדנס זוגי לפני שאוספים את הגמדה מהמטפלת.
בחוץ היה קר וגשום (לחלק מאיתנו שאינם בהיריון, לכל הפחות) ורצינו משהו לא כבד מדי, מחמם וכיפי. התחשק לנו נורא מרק, סמיך כזה ומהביל, עם לחם בצד, שהתאים בול בפוני לאפרוריות ולטיפות שזלגו על הזגוגיות, ולא הצלחנו לחשוב על שומקום שיהיה מועמד מספיק רציני לתפקיד.
על דרך האלימינציה נזכרתי שכמה ימים קודם, בדרך הביתה, ראיתי שעל חורבותיה של ה"גרג גלרי" (שכונתה "הגרג הלבן") פתחו מקום חדש עם שם מוכר ואיטלקי. ומישהו בעבודה סיפר לי שמדובר באותה הקרולה שהעתיקה את מקומה מרח' העצמאות (וזו מהחנות מנווה-שאנן).
זו, בעצם, היתה הטעות הראשונה שלנו. נו, אתם יודעים "כגודל הציפייה" וגו'.. בתקופת ההתמחות שלי המתמחה בקיוביקל לידי (שהיתה אמנם בלתי-נסבלת, אך גרגרנית מוערכת למדי) היתה אוכלת פעם בשבוע לפחות בקרולה ומפליגה בשבחיה לפחות פעמיים ביום, וככה, בזיכרון הפרטי שלי, היא נתפסה בתור מעוז קולינרי שעוד אכבוש ביום מן הימים. אז כשהבנתי שמדובר באותה הקרולה ההו-כה-מומלצת, ובהיעדר חלופות אטרקטיביות ראויות, זה הרגיש ממש מנט טו בי. במיוחד שבעיני רוחי פינטזתי על מרק עגבניות איטלקי כזה, מהביל, כמו שאכלנו בסיינה, ביום גשום במיוחד.
לזכותה של הקרולה ייאמר שהיא לא מסתירה שהיא סובלת מקשיי הסתגלות. כך למשל, התפריט שלה, שמודפס על A4 במדפסת ביתית, מכריז שמדובר בתפריט זמני. אבל גם בתור תפריט זמני, הוא כל-כך דל ולקוני, עד שלרגע היה ניתן להתבלבל ולחשוב שמדובר באחד מהפתקים שאמא שלי היתה משאירה בתקופתי כילדת מפתח, כשהיתה מסבירה לי מה לחמם לצהריים.
בגדול, הקרולה מציעה תפריט עסקי ב-48 ₪ או ב-57 ₪ שכולל מזנון אנטיפסטי חופשי, לחם הבית ומנה עיקרית. ב-48 ₪ אפשר לקבל פסטה או פיצה וב-57 ₪ אפשר לקבל פסטה עם כבדי עוף או שוקי עוף בסיידר או פסטה בולונז עם כוסברה.
זה "בגדול" כי יש גם עסקית אנטיפסטי שעולה 48 ₪ וכוללת (תופים בבקשה..) מזנון אנטיפסטי חופשי ולחם הבית (גם המלצרית לא הצליחה להסביר לנו מה ההבדל בין העסקית הרגילה, חוץ מהיעדר המנה העיקרית, ואנחנו, למען האמת, ויתרנו...) ויש גם עסקית מרק, שהיא כל אחת מהעסקיות בתוספת 10 ₪.
בלית ברירה, הזמנו שתי עסקיות זהות, של מרק עגבניות ובולונז בלי כוסברע, אויבינו משכבר הימים. המלצרית נראתה אבודה.
"בתפריט כתוב שזה בא עם כוסברה" היודל ניסה להסביר.
"אה.." נפל האסימון "זה בלי כוסברה, זה סתם רשום בתפריט".
"תרצו את האנטיפסטי לפני המרק או אחריו?" היא ביררה.
ביקשנו להתחיל עם האנטיפסטי וחיפשנו את המזנון.
"אה.." שוב פעם אותו פרצוף אבוד "זה לא ממש מזנון, אנחנו מגישים לשולחן".
כשהיא חזרה, הבנו שזה לא ממש מזנון גם כי מדובר בסה"כ בארבע צלוחיות זעירות.
וזה גם לא ממש אנטיפסטי.
וגם לא ממש "חופשי".
היו שם סלט כרוב במיונז עם רימונים (שהיה מצוין), בורגול מוקפץ עם ירקות קלויים (אני נהנתי מאוד, היודל פחות), סלט שעועית לבנה (נחמד וסטנדרטי) וירקות שנראים כמו ירקות של קוסקוס, אבל התגלו כסוג של חמוצים (ובעלי טעם מוזר להפליא, על גבול המקולקל).
לחם הבית התגלה בתור שתי אצבעות בצק, די תפלות (ועם שיק מעט תעשייתי).
המלצרית התעניינה לאם למלא את הצלחות ונענינו בשמחה. בפעם השניה אנחנו ביקשנו והיא, תימרנה הסחת דעת בתגובה ושאלה אם נרצה את המרק.
בטח שרצינו, המרק הרי הוא זה שהביא אותנו לשם.
הו וול, המרק הוא בטח לא מה שיחזיר אותנו לשם.
אני כמעט בטוחה שהטבח התבלבל בין סיר המרק ורוטב הרוזה, אחרת אין לי דרך אחרת להסביר את הנוזל האדמדם, אומנם, שהונח בקערית לפני, אבל היה לו טעם חזק של (טדאם, טדאם...) רוטב רוזה: בסיס של שמנת וקצת עגבניות. לא שזה לא היה טעים, אני בטוחה שאם היינו מגישים את זה עם מנת פסטה זה היה אפילו לא רע. זה פשוט לא היה מרק. אפילו פיסות לחם הבית שהיודל הטביע בתוכו באכזבה לא יכלו לו.
למנה העיקרית כבר הגענו מובסים, אדישים, אבל זה דווקא עבד לטובתה.
לא היה שם גליק גדול, אומנם, אבל היא בדיוק מה שגרם לי להגיע למסקנה שמישהו במשפחת קרולה כנראה ניצח בהצלחה יתרה על כמה ארוחות משפחתיות ורץ לפתוח מסעדה – מנה די סטנדרטית, טעימה למדי, שאומנם לא גרמה לי לנקות את הצלחת אבל בהחלט הצדיקה לארוז אותה לגמדה (שנהנתה ממנה מאוד, מאוחר יותר בערב).
על המנה האחרונה כבר ויתרנו. גם המלצרית, שמיד אחרי שפינתה את הצלחות שאלה אם נרצה חשבון.
כבר אמרתי, שלזכותה של הקרולה ייאמר היא לא מסתירה מקשי הסתגלות. מצד שני, צריך לזכור שזה לא מסעדה שהוקמה עכשיו, אלא רק עשתה רילו. מצד שלישי, אי אפשר להתעלם מההמלצות והוותק שלה, אבל אולי דווקא בגלל זה, מסעדה שמתיימרת להציג את עצמה בתור "קפה ומטבח איטלקי", נדרשת לאיזשהו מינימום של מקצוענות.
אפשר להיות סלחניים לתפריט מצ'וקמק או יומרני, או לשירות מגומגם ומהוסס, אבל כשהכל ארוז בחוויה של לאכול אצל השכן ממול שבסוף לא התבייש וביקש ממך גם לשטוף כלים לא בא לי לעשות את המאמץ. בפעם הבאה אני פשוט אעמיד סיר...
כמה כמה? השארנו שם 146 ₪ לשנינו, על שתי עסקיות עם מרק ועוד בקבוק קולה.
