אני מקנאה בכל אתם בלוגרים שאני קוראת בכל רחבי הבלוגספירה. לא רק שהם תמיד כל-כך שנונים וקולחים ומדויקים (טו, נו, רובם.. לא כולם..) אלא שהם גם יצירתיים כאלו, שופעי רעיונות, שמצליחים לנפק פוסטים בקצב מסחרר ולהישאר בעניינים.
וזה עוד לפני שבכלל הזכרנו את העיצובים שלהם, שגורמים לי לכרסם קלות את הלב שלי, בשקט בשקט, בחושך בפינה...
תקופה ארוכה השתעשעתי ברעיון של לפתוח בלוג.
"את חייבת לפתוח בלוג" חברה שלי היתה קוטעת אותי, כל פעם מחדש באמצע הסיפור "את לא מבינה איך את נשמעת. בטוח שלקרוא אותך יהיה יותר מעניין".
היא לא היתה היחידה. וככל ששמעתי יותר ויותר כמה אני חייבת לפתוח בלוג, רקמתי בדמיוני תמונות רומנטיות של נורות מהבהבות, אצבעות מתקתקות ופוסטים מעוררי השתאות.
איכשהו, אף פעם לא מצאתי את הזמן לזה.
הרעיונות היו רצים לי כל הזמן. כל יומיים שיניתי קונספט.
כמה פעמים אפילו זכרתי לצלם כמה מתכונים שבישלתי, "שיהיה לבלוג" (אם זה יהיה בלוג בישול) או לשמור כמה לינקים מוצלחים (אם אי פעם ארצה להמליץ). כל תמונה מעניינת שהייתי מצלמת נשלחה אחר כבוד לתיקיה ייעודית (אולי זה יהיה בכלל בלוג צילום). אפילו קניתי פנקס, כדי של אאבד את הרעיונות הטובים.
ועדיין, אף פעם לא פיניתי לזה זמן.
כשפתחתי את הבלוג, הבנתי שהקונפסט הוא לא הבעיה. אני הרי החלטתי לא להחליט ובחרתי בקונספט של בלוג רב-תחומי.
גם הזמן כבר הפסיק לשחק תפקיד. היה לי שפע של זמן, ובכל זאת, לא פירסמתי ולו פוסט בודד.
חשבתי שאולי זה העובדה שאני מאושרת מדי. שאולי המוזה שלי שורה עלי רק בתקופות דיכאון ודכדוך (מסקנה שביססתי על בסיס היומנים שניהלתי באדיקות במהלך התיכון, תקופה שלעד תיצרב בזיכרוני בתור חור שחור שלעולם לא אחזור אליו). אבל הבייבי בלוז שנחת עלי באיחור של חצי שנה בתוספת שני קילו שסירבו להיעלם ועוד מיני דכאונות הרומונליים יותר או פחות הוכיחו לי שעצובה או שמחה, את המוזה זה ממש לא מעניין.
וזה לא, חלילה, שלא כתבתי.
כתבתי וכתבתי. חזרתי וקראתי.
ומחקתי.
וערכתי.
וכתבתי. פירסמתי וגנזתי.
לא תמיד היתה לי פואנטה.
והעיצוב, אוי העיצוב. זה שבר אותי לחלוטין. שלא כמו הפוטושופ והפריהנד, שהצלחתי ללמוד בהצלחה באופן עצמאי, כאן בורותי הטכנולוגית הכריעה אותי ונאלצתי להשלים בהכנעה עם ברירות המחדל העיצוביות של הבלוגר. לבי נחמץ מול השעמום (שלא לומר כיעורם של הפונטים).
ככה נערמו להן הטיוטות והבלוג שלי נפח את נשמתו עוד לפני שהגיח לאוויר העולם.
השבוע התוודעתי לראשונה למרמלדה (ואולי באיחור מה..). את הקישור קיבלתי כבר לפני כמה שבועות, אבל הייתי צריכה משהו להעביר איתו נסיעת רכבת לתל-אביב.
בסוף הנסיעה כבר לא יכולתי להתאפק.
כשהגעתי לעזריאלי נכנסתי לחנות כלי כתיבה וקניתי מחברת. בדרך חזרה התחלתי לכתוב. רשימות, רעיונות לפוסטים, הגיגים. כשחזרתי הביתה התחלתי לתקתק.
אולי זה לא הכי שנון.
אולי זה לא הכי מרגש.
אולי זה לא הכי חתרני.
אבל זה שלי. ובגלל זה פתחתי את הבלוג.
ואולי זה כמו הברווזון המכוער. ימים יגידו.
לחיינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה