כמה מחשבות שהתפניתי לעשות בהן סדר, אחרי שהתגלגלתי במקרה לפוסט הזה של מיכל ליבדינסקי ומצאתי את עצמי מחייכת בהזדהות ומהנהנת במרץ...
1. הריון לא מתוכנן הוא לא הריון לא רצוי.
הוא פשוט לא היה בתכנון. סה טו. נקודה.
לא צריך לצקת משמעויות במקומות שהן לא קיימות.
אני בת 28, בקרוב 29. שנאמר "נערה הייתי וגם זקנתי", נראה לי שאני יודעת לא מעט על תכנון משפחה, פנצ'רים ושאר ירקות.
והנה, למרות זאת, ההחלטה שלנו, ההחלטה הזוגית שלנו, ההחלטה הזוגית המושכלת שלנו, היתה אחרת.
מכלול של שיקולים עמדו מאחורי ההחלטה הזו, לא בכולם (אם בכלל) בא לי לשתף את הציבור הרחב. אותו, אגב, זה בכלל לא מעניין. הוא לא שואל, אלא נדחף.
הכי אני אוהבת ששואלים אותי: "רציתם את זה, ככה?". בד"כ השאלה הזו מלווה ב-longshot ארוך, מהראש עד הכפות, תוך השתהות על הגמדה שתלויה על הכתף.
האמת?
זו שאלה מפגרת, במקרה הטוב. סרת טעם במקרה הרע.
אני תמיד רוצה ורציתי. פשוט תיכננתי אחרת.
בניגוד להרבה אחרות (ואחרים) לא היה לי משבר לידה, ואנחנו לא חווינו את משבר הילד הראשון. להיפך.
לראשונה מזה כמה שנים טובות ואינטנסיביות, מצאנו את השלווה. את האושר הטהור. את החברות האמיתית בינינו. היינו הכי "אנחנו" שיכולנו.
משבר הילד הראשון שלנו הגיע קצת אחרי שגיליתי שני פסים על המקלון.
ייסלח לי האלוהים, אבל במשך רבע שעה ישבתי על האסלה וקיללתי. אח"כ העברתי שעה נוספת בשיחות טלפון היסטריות לאחותי ולאמא שלי.
למזלי, בפעם הראשונה בחיי, החלטתי שלא להחליט, ולא לקחת החלטות מהבטן (שזה, לכשעצמו, עניין אינטואיטיבי שהוכיח עצמו למדי).
רק בבוקר – אחרי לילה לבן, קצת בכי והמון מחשבות, ואחרי ביקור אצל הרופא שהראה דופק הרשיתי לעצמי לחשוב על זה. באמת.
ולשבת ולדבר על מה עושים הלאה.
התשובה היתה לי ברורה, כמו גם ולמרות, הקשיים..
הקושי הפיזי של הריון עצמו.
הקושי הפיזי לגדל שני ילדים בהפרש כזה.
הקושי הרגשי.
הקריירה שתיתקע. מגדל קפדני של תוכניות ולוחות זמנים שקרס פתאום.
ה"אמא" שבי שתשתלט על ה"אני" הטרום-אימהי שבי, שגם כך היה מעורער.
הכסף.
אני לא ישו, אבל היה לי ברור שזו החלטה שמשמעותה הקרבה. כאמא, כאישה עובדת. כבת-זוג. כשותפה.
גם לו, התשובה היתה ברורה. אבל למרות שההחלטה, כאמור, היתה זוגית, ומושכלת, ושלנו, לו הרבה יותר קל.
לא יעזור לכם. איך שלא מסתכלים על זה - בשבילו, בסופו של דבר, ההחלטה מסתכמת ב"אופס, אז יהיה לנו הפרש קצת יותר קטן ממה שתכננו".
הלידה הראשונה לא זעזעה את עולמו והוציאה אותו משיווי המשקל אליו הוא הורגל, אז בפעם השניה? כשאנחנו כבר משופשפים ומורגלים?
אני, לעומת זאת, מצאתי את עצמי עם ערימת לימונים וכל שנותר לי היה להכין לימונדה.
ולמרות שזה נשמע ממורמר וחמוץ (תרתי משמע), זה לא. וגם אם כן, זה לא מגיע ממקום מאשים.
זה מגיע ממקום עצוב קצת, על תובנות חברתיות ותהיות על מעמד האישה כשכבר חשבנו שעשינו כברת דרך.
זה המשבר שלי. הוא התחיל במקום שבו כל התיאוריות הפמיניסטיות, האג'נדות הסדורות, העקרונות.. כולן התפוצצו לי בפרצוף. בחופשת הלידה אתפנה לערוך אותן מחדש.
3. 1+1 זה 2?
וככה פתאום, בעודי דוהרת על הכביש הראשי של חיי, נאלצת לסטות ממנו ולנסוע בדרך עפר צדדית עד למחלף הבא. לא שאני מקלה ראש בנוף היפה או החיסכון בדלק והפקקים ובכ"ז..
הריון שני הוא גם ככה לא קל. בניגוד לפעם הראשונה, כבר אי-אפשר לשכב על הספה וללטף את הבטן, לבהות בחולמניות בקיר שממול ולהתלבט, חודשים על חודשים, מה יהיה צבע העגלה.
בניגוד לפעם הראשונה, הקושי הפיזי לא מסתכם בשליש ראשון קשה,
גם בשליש השני (והשלישי.. אללי, הגיע הזמן להודות שאני כבר לגמרי שם) לא קל.
בתוך כל הריצות והג'ינגולים – בין הררי כביסות לערימות צעצועים, איסוף מהמטפלת וקפיצה למכולת להשלמות, בין שאת מוצאת את עצמך צוות הווי ובידור או מאסטר שף שמעיף חביתה ישר לצלחת כדי שבינתיים תספיקי לתפוס את הגמדה, שמטפסת על כיסא האוכל, דקה לפני שהיא קופצת קפיצת ראש לרצפה – פתאום אני מבינה שיש גם קושי חדש, רגשי.
עוד בהריון הראשון לא הייתי מאלו שהתאהבו בעובר מהאולטרסאונד הראשון. לא דיברתי אל הבטן, לא השמעתי לה מוסיקה באוזניות. דאגתי לעובר, שמרתי על ההיריון, חיכיתי ללידה, אבל עד שהיא לא הגיחה לעולם - חייזר סגול וצווח שגרם לי להתאהב בו (ומיד!) - לא הצלחתי להתחבר אליה. היא היתה עובר.
בפעם השניה החיבור הזה מרגיש קשה עוד הרבה יותר. קשה נורא לחשוב על העובר כמשהו ממשי, על ילד בפוטנציה, כשהגמדה כבר ילדה גדולה נורא, ואני לגמרי מאוהבת, מוצאת את עצמי משתאה כל פעם מחדש על הפלא הזה.
לא צריך להיות גאון מתמטי כדי לפצח את המשוואה החשבונית הזו.
כי לרדת בבת אחת מהכביש הראשי זה יכול להיות דבר די מפחיד. להוריד הילוך בבת אחד זה גם מהלך די מסוכן, במיוחד כשהוא נעשה במפתיע וללא היערכות מתאימה מראש. בנסיבות כאלו, הנהג עסוק בעיקר בניווט הרכב ויציבתו, ופחות בנוף היפה שנשקף מבחוץ.
ואני? אפילו עכשיו, כשאני כבר מבינה שהדרך הרבה יותר יפה ממה שחשבתי, מתקשה ליהנות ממנה כי עוד לא הצלחתי להבין איפה היציאה הבאה ומתי אני אמורה להשתלב בה.
4. דברים שרואים מכאן לא רואים משם.
ועוד דבר, אם יורשה לי לרגע להיות שטחית.
מנקודת מבטי – הבטן שלי ע-נ-ק-י-ת.
כפות הרגליים שלי ק-ט-נ-ט-נ-ו-ת (עניין של פרספקטיבה, הן מסתתרות מתחת לבטן).
ופברואר? כל כך רחוק שאפשר קודם לעשות תוכניות לראש השנה הבא.
כשהדימוי העצמי שלך גם כך מעולם לא היה גבוה במיוחד, ואת נושאת בארסנל אינספור אישויים שקשורים לגודל התחת, אורך הרגליים ורוחב האגן, נורא קשה לאהוב את עצמך בהיריון.
את לא יכולה לקבל באהבה את העלייה במשקל, גם אם היא לפי הספר וגם אם גיסתה של השכנה "בדיוק בשלב שלך, עלתה כבר 20 קילו, וזה עוד לפני התשיעי, שתביני!".
כשהבטן קופצת החוצה בבת אחת, ומושכת קדימה, קשה לא להרגיש כבדה ומסורבלת, גם אם "עלית רק בבטן, איזה יופי, בטח היא תרד לך איך שתצאי מחדר הלידה" ולא בא לך שיעשו לך סיבובים על הבטן, גם לא "למזל ולברכה".
כשהגוף עוד לא השתקם מההיריון הראשון, את כבר לא מתרגשת כשהבטן מתעגלת, במיוחד שהרופא שלך מציין בפניך "שמחודש 2009 את כל הזמן בהיריון".
כשכבר קרוב לשנתיים את מוצאת את עצמך מדכאת את יצר הקניות (הבריא, יש לציין) שלך, כי את בהיריון או אחריו ולא-קונה-שומדבר-חדש-וסופר-חתיכי-עד-שאני-לא חוזרת-לעצמי לא מעניין אותך שאת נראית זוהרת (למען הגילוי הנאות אוריד את דגל פולניה לחצי התורן, הקתרזיס בא לסיפוקו באגף הגמדים).
אז כששואלים אותי "איך את?"
לא מעניין אותי שאני נראית מצוין, או "כאילו שמתי כדור מתחת לחולצה", או שאני "דוגמא להריון בריא ושפוי".
לא מעניין אותי שאני קורנת, שההיריון "תפור עלי", יפה לי או מתאים לי.
אני עצמי מרגישה ענקית, מוזנחת.
לוחץ לי, כואב לי, כבד לי. לעתים קרובות גם חם לי.
אני מרגישה כמו לוויתן שרק מחכה להיפלט אל החוף ולמצוא את הגאולה.
שאלתם? תתמודדו.
אל תנסו לשכנע אותי שזה לא ככה. ככה אני מרגישה, גם אם אתם רואים אחרת.
(אבל תמשיכו להחמיא לי. זה עושה לי נעים... ורשה זה כאן..)
5. איפוק עושה פוק.
עיקר התסכול, אם יורשה לי לומר בזהירות, הוא הדה-לגיטמציה של כל האמור לעיל.
למה כשאישה מספרת שקשה לה הנחת המוצא היא "שככה זה"? "שאסור להתלונן"?
למה אין לה מקום שבו אפשר לשחרר, לשתף, לפרק, להתמודד ולהמשיך הלאה?
מישהו אי פעם עצר לחשוב שהשתיקה הזו יוצרת בידוד? וואקום של מחשבות שאוכלות את המוח, מקשות על הנשימה, מעמיסות משא מיותר על הכתפיים?
מעגל חוזר של תסכול, מרירות, כעסים מיותרים.
אף אחד הרי לא היה מעלה על דעתו לנסות לטפס על פסגת הר עם שק קמח על הגב. אבל כשזה מגיע אלינו, ליומיום שלנו ולהוויה שלנו, זה נראה לנו לגמרי חלק מהעניין.
השתיקה הזו משטחת אותי.
מאדם רב-מימדי, שיש לו המון "אני" – אחת שעובדת, ואחת שהיא אמא, ואחת שהיא אישה, ואחת שהיא אשה, ואחת שהיא אחות, ובת. ובעלבוסטע. וחברה אחת לצילי. וחברה אחת לגילי – נשאר רק דימוי כללי, חד-מימדי, קצת כבוי וקצת דהוי. עייף נורא. ומתוסכל.
הדימוי הזה הוא איזשהוא "אני" שלי, שמרגיש כל הזמן צורך להתחבא, הוא מורגל כבר בחוסר הסבלנות והסובלנות. הוא מרגיש לא פופולארי ולא רצוי. הוא כבר יודע שכשהוא מופיע העיניים מתגלגלות למעלה והלשונות מצקצקות.
אני דווקא מרגישה בנוח עם ה"אני" הזה.
לא חושבת שהייתי כאן היום בלעדיו.
הוא זה שמלמד על הבשלה, על קבלה, על תהליך ארוך של התבגרות והתפכחות,
והבנה, שהאדם עושה תוכניות ואלוהים צוחק. ואנחנו צריכים לדעת לזרום איתו.
לא הייתי כאן, היום, כמו שאני, בלעדיו.
לא הייתי אני בלעדיו, אז אל תקחו לי אותו.
1. הריון לא מתוכנן הוא לא הריון לא רצוי.
הוא פשוט לא היה בתכנון. סה טו. נקודה.
לא צריך לצקת משמעויות במקומות שהן לא קיימות.
אני בת 28, בקרוב 29. שנאמר "נערה הייתי וגם זקנתי", נראה לי שאני יודעת לא מעט על תכנון משפחה, פנצ'רים ושאר ירקות.
והנה, למרות זאת, ההחלטה שלנו, ההחלטה הזוגית שלנו, ההחלטה הזוגית המושכלת שלנו, היתה אחרת.
מכלול של שיקולים עמדו מאחורי ההחלטה הזו, לא בכולם (אם בכלל) בא לי לשתף את הציבור הרחב. אותו, אגב, זה בכלל לא מעניין. הוא לא שואל, אלא נדחף.
הכי אני אוהבת ששואלים אותי: "רציתם את זה, ככה?". בד"כ השאלה הזו מלווה ב-longshot ארוך, מהראש עד הכפות, תוך השתהות על הגמדה שתלויה על הכתף.
האמת?
זו שאלה מפגרת, במקרה הטוב. סרת טעם במקרה הרע.
אני תמיד רוצה ורציתי. פשוט תיכננתי אחרת.
2. לו הרבה יותר קל.
בניגוד להרבה אחרות (ואחרים) לא היה לי משבר לידה, ואנחנו לא חווינו את משבר הילד הראשון. להיפך.
לראשונה מזה כמה שנים טובות ואינטנסיביות, מצאנו את השלווה. את האושר הטהור. את החברות האמיתית בינינו. היינו הכי "אנחנו" שיכולנו.
משבר הילד הראשון שלנו הגיע קצת אחרי שגיליתי שני פסים על המקלון.
ייסלח לי האלוהים, אבל במשך רבע שעה ישבתי על האסלה וקיללתי. אח"כ העברתי שעה נוספת בשיחות טלפון היסטריות לאחותי ולאמא שלי.
למזלי, בפעם הראשונה בחיי, החלטתי שלא להחליט, ולא לקחת החלטות מהבטן (שזה, לכשעצמו, עניין אינטואיטיבי שהוכיח עצמו למדי).
רק בבוקר – אחרי לילה לבן, קצת בכי והמון מחשבות, ואחרי ביקור אצל הרופא שהראה דופק הרשיתי לעצמי לחשוב על זה. באמת.
ולשבת ולדבר על מה עושים הלאה.
התשובה היתה לי ברורה, כמו גם ולמרות, הקשיים..
הקושי הפיזי של הריון עצמו.
הקושי הפיזי לגדל שני ילדים בהפרש כזה.
הקושי הרגשי.
הקריירה שתיתקע. מגדל קפדני של תוכניות ולוחות זמנים שקרס פתאום.
ה"אמא" שבי שתשתלט על ה"אני" הטרום-אימהי שבי, שגם כך היה מעורער.
הכסף.
אני לא ישו, אבל היה לי ברור שזו החלטה שמשמעותה הקרבה. כאמא, כאישה עובדת. כבת-זוג. כשותפה.
גם לו, התשובה היתה ברורה. אבל למרות שההחלטה, כאמור, היתה זוגית, ומושכלת, ושלנו, לו הרבה יותר קל.
לא יעזור לכם. איך שלא מסתכלים על זה - בשבילו, בסופו של דבר, ההחלטה מסתכמת ב"אופס, אז יהיה לנו הפרש קצת יותר קטן ממה שתכננו".
הלידה הראשונה לא זעזעה את עולמו והוציאה אותו משיווי המשקל אליו הוא הורגל, אז בפעם השניה? כשאנחנו כבר משופשפים ומורגלים?
אני, לעומת זאת, מצאתי את עצמי עם ערימת לימונים וכל שנותר לי היה להכין לימונדה.
ולמרות שזה נשמע ממורמר וחמוץ (תרתי משמע), זה לא. וגם אם כן, זה לא מגיע ממקום מאשים.
זה מגיע ממקום עצוב קצת, על תובנות חברתיות ותהיות על מעמד האישה כשכבר חשבנו שעשינו כברת דרך.
זה המשבר שלי. הוא התחיל במקום שבו כל התיאוריות הפמיניסטיות, האג'נדות הסדורות, העקרונות.. כולן התפוצצו לי בפרצוף. בחופשת הלידה אתפנה לערוך אותן מחדש.
3. 1+1 זה 2?
וככה פתאום, בעודי דוהרת על הכביש הראשי של חיי, נאלצת לסטות ממנו ולנסוע בדרך עפר צדדית עד למחלף הבא. לא שאני מקלה ראש בנוף היפה או החיסכון בדלק והפקקים ובכ"ז..
הריון שני הוא גם ככה לא קל. בניגוד לפעם הראשונה, כבר אי-אפשר לשכב על הספה וללטף את הבטן, לבהות בחולמניות בקיר שממול ולהתלבט, חודשים על חודשים, מה יהיה צבע העגלה.
בניגוד לפעם הראשונה, הקושי הפיזי לא מסתכם בשליש ראשון קשה,
גם בשליש השני (והשלישי.. אללי, הגיע הזמן להודות שאני כבר לגמרי שם) לא קל.
בתוך כל הריצות והג'ינגולים – בין הררי כביסות לערימות צעצועים, איסוף מהמטפלת וקפיצה למכולת להשלמות, בין שאת מוצאת את עצמך צוות הווי ובידור או מאסטר שף שמעיף חביתה ישר לצלחת כדי שבינתיים תספיקי לתפוס את הגמדה, שמטפסת על כיסא האוכל, דקה לפני שהיא קופצת קפיצת ראש לרצפה – פתאום אני מבינה שיש גם קושי חדש, רגשי.
עוד בהריון הראשון לא הייתי מאלו שהתאהבו בעובר מהאולטרסאונד הראשון. לא דיברתי אל הבטן, לא השמעתי לה מוסיקה באוזניות. דאגתי לעובר, שמרתי על ההיריון, חיכיתי ללידה, אבל עד שהיא לא הגיחה לעולם - חייזר סגול וצווח שגרם לי להתאהב בו (ומיד!) - לא הצלחתי להתחבר אליה. היא היתה עובר.
בפעם השניה החיבור הזה מרגיש קשה עוד הרבה יותר. קשה נורא לחשוב על העובר כמשהו ממשי, על ילד בפוטנציה, כשהגמדה כבר ילדה גדולה נורא, ואני לגמרי מאוהבת, מוצאת את עצמי משתאה כל פעם מחדש על הפלא הזה.
לא צריך להיות גאון מתמטי כדי לפצח את המשוואה החשבונית הזו.
כי לרדת בבת אחת מהכביש הראשי זה יכול להיות דבר די מפחיד. להוריד הילוך בבת אחד זה גם מהלך די מסוכן, במיוחד כשהוא נעשה במפתיע וללא היערכות מתאימה מראש. בנסיבות כאלו, הנהג עסוק בעיקר בניווט הרכב ויציבתו, ופחות בנוף היפה שנשקף מבחוץ.
ואני? אפילו עכשיו, כשאני כבר מבינה שהדרך הרבה יותר יפה ממה שחשבתי, מתקשה ליהנות ממנה כי עוד לא הצלחתי להבין איפה היציאה הבאה ומתי אני אמורה להשתלב בה.
4. דברים שרואים מכאן לא רואים משם.
ועוד דבר, אם יורשה לי לרגע להיות שטחית.
מנקודת מבטי – הבטן שלי ע-נ-ק-י-ת.
כפות הרגליים שלי ק-ט-נ-ט-נ-ו-ת (עניין של פרספקטיבה, הן מסתתרות מתחת לבטן).
ופברואר? כל כך רחוק שאפשר קודם לעשות תוכניות לראש השנה הבא.
כשהדימוי העצמי שלך גם כך מעולם לא היה גבוה במיוחד, ואת נושאת בארסנל אינספור אישויים שקשורים לגודל התחת, אורך הרגליים ורוחב האגן, נורא קשה לאהוב את עצמך בהיריון.
את לא יכולה לקבל באהבה את העלייה במשקל, גם אם היא לפי הספר וגם אם גיסתה של השכנה "בדיוק בשלב שלך, עלתה כבר 20 קילו, וזה עוד לפני התשיעי, שתביני!".
כשהבטן קופצת החוצה בבת אחת, ומושכת קדימה, קשה לא להרגיש כבדה ומסורבלת, גם אם "עלית רק בבטן, איזה יופי, בטח היא תרד לך איך שתצאי מחדר הלידה" ולא בא לך שיעשו לך סיבובים על הבטן, גם לא "למזל ולברכה".
כשהגוף עוד לא השתקם מההיריון הראשון, את כבר לא מתרגשת כשהבטן מתעגלת, במיוחד שהרופא שלך מציין בפניך "שמחודש 2009 את כל הזמן בהיריון".
כשכבר קרוב לשנתיים את מוצאת את עצמך מדכאת את יצר הקניות (הבריא, יש לציין) שלך, כי את בהיריון או אחריו ולא-קונה-שומדבר-חדש-וסופר-חתיכי-עד-שאני-לא חוזרת-לעצמי לא מעניין אותך שאת נראית זוהרת (למען הגילוי הנאות אוריד את דגל פולניה לחצי התורן, הקתרזיס בא לסיפוקו באגף הגמדים).
אז כששואלים אותי "איך את?"
לא מעניין אותי שאני נראית מצוין, או "כאילו שמתי כדור מתחת לחולצה", או שאני "דוגמא להריון בריא ושפוי".
לא מעניין אותי שאני קורנת, שההיריון "תפור עלי", יפה לי או מתאים לי.
אני עצמי מרגישה ענקית, מוזנחת.
לוחץ לי, כואב לי, כבד לי. לעתים קרובות גם חם לי.
אני מרגישה כמו לוויתן שרק מחכה להיפלט אל החוף ולמצוא את הגאולה.
שאלתם? תתמודדו.
אל תנסו לשכנע אותי שזה לא ככה. ככה אני מרגישה, גם אם אתם רואים אחרת.
(אבל תמשיכו להחמיא לי. זה עושה לי נעים... ורשה זה כאן..)
5. איפוק עושה פוק.
עיקר התסכול, אם יורשה לי לומר בזהירות, הוא הדה-לגיטמציה של כל האמור לעיל.
למה כשאישה מספרת שקשה לה הנחת המוצא היא "שככה זה"? "שאסור להתלונן"?
למה אין לה מקום שבו אפשר לשחרר, לשתף, לפרק, להתמודד ולהמשיך הלאה?
מישהו אי פעם עצר לחשוב שהשתיקה הזו יוצרת בידוד? וואקום של מחשבות שאוכלות את המוח, מקשות על הנשימה, מעמיסות משא מיותר על הכתפיים?
מעגל חוזר של תסכול, מרירות, כעסים מיותרים.
אף אחד הרי לא היה מעלה על דעתו לנסות לטפס על פסגת הר עם שק קמח על הגב. אבל כשזה מגיע אלינו, ליומיום שלנו ולהוויה שלנו, זה נראה לנו לגמרי חלק מהעניין.
השתיקה הזו משטחת אותי.
מאדם רב-מימדי, שיש לו המון "אני" – אחת שעובדת, ואחת שהיא אמא, ואחת שהיא אישה, ואחת שהיא אשה, ואחת שהיא אחות, ובת. ובעלבוסטע. וחברה אחת לצילי. וחברה אחת לגילי – נשאר רק דימוי כללי, חד-מימדי, קצת כבוי וקצת דהוי. עייף נורא. ומתוסכל.
הדימוי הזה הוא איזשהוא "אני" שלי, שמרגיש כל הזמן צורך להתחבא, הוא מורגל כבר בחוסר הסבלנות והסובלנות. הוא מרגיש לא פופולארי ולא רצוי. הוא כבר יודע שכשהוא מופיע העיניים מתגלגלות למעלה והלשונות מצקצקות.
אני דווקא מרגישה בנוח עם ה"אני" הזה.
לא חושבת שהייתי כאן היום בלעדיו.
הוא זה שמלמד על הבשלה, על קבלה, על תהליך ארוך של התבגרות והתפכחות,
והבנה, שהאדם עושה תוכניות ואלוהים צוחק. ואנחנו צריכים לדעת לזרום איתו.
לא הייתי כאן, היום, כמו שאני, בלעדיו.
לא הייתי אני בלעדיו, אז אל תקחו לי אותו.
מצחיק.... תמשיכי לכתוב. זאת שבכית לה רבע שעה.....
השבמחקרק עכשיו הגעתי לקרוא את זה... את כבר אחרי. מקווה שרואה חלק מהדברים אחרת.
השבמחקמאוד מאוד נהניתי לקרוא. נהניתי זו אולי לא מילה מתאימה, אבל את מבינה כנראה למה אני מתכוונת. הזדהיתי, והבנתי, ומצאתי את עצמי ממש מקווה להיות מסוגלת להתבטא ככה על נושאים כאלו.
לא הזהרת אותי שככה הרשומה הראשונה ;-) מענין לי מאד. ממשיכה.
השבמחק